Crystal
2008

crystal1.jpg

Dina Shenhav | CRYSTAL

 

Crystal, "This is the title of a series of works in color – variations on two photographs of synagogues that were set on fire and destroyed on the night between the 9th and 10th of November 1938. In the pogrom that eventually came to be known as “Crystal Night” (Kristallnacht), almost all of the synagogues in Germany and across the Third Reich were ruined, numerous cemeteries were smashed, and businesses were destroyed. Thousands of Jews were arrested and sent to concentration camps. ”Crystal” refers to an event in the Jewish-German biography which is now summoned into the work of a female Israeli artist".

Michal Ben-Horin

מתוך "בשבילי ההרס", מיכל בין חורין

עקבות ההרס פורצים מ"בדולח". זהו שמה של סדרת עבודות בצבע—וריאציות על שני תצלומים של בתי כנסת שהועלו באש והוחרבו בלילה שבין התשעה לעשרה בנובמבר של שנת 1938. בפוגרום שנודע לימים בשם "ליל הבדולח" נהרסו כמעט כל בתי הכנסת היהודים בגרמניה וברחבי הרייך השלישי, בתי קברות רבים נותצו ובתי עסק הוחרבו. אלפי יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. "בדולח" מגיב אפוא על אירוע בביוגרפיה היהודית-גרמנית הנקרא כעת לתוך עבודתה של אמנית ישראלית. בחזית התצלום הראשון מ"ליל הבדולח" שלד של מנורת שבעה קנים, מסביב לה וברקע פזורים לוחות עץ וברזל מושחרים. שברי אבנים מכסים את הקרקע, פיסות בניין מפויח מט לנפול—חורבה שלפנים שמשה היכל תפילה: בית כנסת יהודי. בתצלום השני בית הכנסת עדיין עומד על תילו אך בחזיתו תבליט של מגן דוד כבר עולה באש. אש אוחזת גם בחלקים אחרים של הבניין, שכיפתו אינה נראית עוד, נבלעת בתימרות עשן ופיח. 

סדרת הציורים מציגה טקסטורות אבסטרקטיות, קומפוזיציות של צבע וצורה, וריאציות על "נושא", העתקות וחזרות המתארגנות בזיקה לחומר שהעבודה נקראת על שמו: בדולח הוא סוג של זכוכית המאפשרת שבירות של אור, השתקפויות והכפלות. זהו חומר שמיתוסים גדולים קשרו בו סגולות של נבואה וראיית עתיד. סדרת הדימויים מחקה את תכונות החומר: רקע תכלת מתחלף בסגול, לבן, ורוד ואדום, נשקף בהם. ובתוך הרקע קווי מתאר שחורים של אובייקט חלקי, לא שלם. נגיעות מכחול בתצורות גיאומטריות, או נזילת צבע חוברות לתמונות אסתטיות להפליא, חלקן נקיות למדי. קווי המתאר השחורים מרמזים על בניין בעל כיפה. הבניין נעדר סממנים יהודים מובהקים. בית הכנסת קיים אך בבחינת רמיזה בלבד הדורשת השלמה של פערים, כמו הפעלה של הכותרת "בדולח" (כשברים ורסיסי זכוכית) בהקשר הפרשני של העבודה. שנהב מטשטשת ומעלימה את מגן הדוד ואת מנורת שבעת הקנים המופיעים בתצלומים. כך למשל בציור שרקעו אדום מועתק מגן הדוד באופן מרומז בלבד לראש הכיפה (מקום אחר מזה המופיע בתצלום) ואין לזהותו בוודאות. בציור בעל רקע תכלת נחצית המנורה לשניים והכנים—קווים דקים ומעוגלים מתמזגים עם תמרות העשן.

סיפורם של בתי הכנסת החרבים הוא גם סיפורים של יהודי אירופה. עבודותיה של שנהב אינן מתכחשות לכך, הן מחפשות אבל דרך שלא להיכלא בשיח סגור של זהויות לאומיות. על כן אולי העצמים מוצגים בציורים בחלקיותם, דורשים מן המתבונן להשלים את החסר. להאריך את הקווים, לחבר בין הנקודות. הטוטאליות היחידה היא של החורבן, המתרחש מעבר לקטגוריות אתניות דתיות או לאומיות. החורבן מוטבע באבן. והאבן שותתת דם. כתמי צבע אדום, ארגמן, החוזרים בכל הציורים ממלאים באחרון את החלל כולו. בניגוד לאופן העדות שמספקים תצלומי הארכיון, הסדרה "בדולח" מציגה את הקטסטרופה דרך מה שנעדר ממנה או שרק נרמז בה. אין זו המצלמה על דייקנותה הטכנולוגית, אלא היד המציירת שאינה נותנת עוד אמון בייצוג האובייקטיבי לכאורה של האירוע. זו היד המדגישה את בחירתה של שנהב להעניק פרשנות, מטביעה בעצמה את הפרטים בנייר, עוקבת אחר השינויים, היד המופקדת על זיכרון התאריכים.